“יומן אמא, יום 19, 12:47: התינוק סופסוף נרדם עליי. הבית שקט, אבל אצלי בפנים יש רעש. עם האחות הגדולה שלו זו היתה התקופה הכי מאושרת שלי. אז למה הפעם אני מרגישה לבד?"
אם את קוראת את השורות האלה ומזדהה, דעי שזו לא רק את שחווה את התחושות המבלבלות האלה. בדידות אחרי לידה נפוצה יותר ממה שחושבים. היא פשוט משהו שלא נוטים לדבר עליו. אבל אני כאן כדי לעשות שינוי. בכתבה הזו נשים את הכל על השולחן: למה אנחנו מרגישות בודדות, איך זה נראה ביום-יום, ובעיקר – איך אנחנו יכולות לעזור לעצמנו ולהיעזר באחרים.
מהי בדידות לאחר לידה ולמה היא מתרחשת?
בדידות אחרי לידה היא אחת החוויות השכיחות אך הפחות מדוברות בשלב הראשוני של ההורות.
היא יכולה להופיע כבר בימים הראשונים בבית עם התינוק, או להתגנב בהדרגה בחודשים שלאחר מכן. לפעמים זו תחושת ריק, לפעמים עצב, ולפעמים סתם תחושה של “כולם ממשיכים בחיים שלהם ואני נשארת מאחור”. בכל מקרה, הכי חשוב להבין שזה לא מעיד על בעיה באישיות שלך או שאת לא אוהבת את התינוק או התינוקת שלך. אלא מדובר בתגובה טבעית לשינוי אדיר שקרה בגוף, בנפש ובזהות. הגורמים לבדידות לאחר הלידה מגוונים. נעמיק בהם בשורות הבאות.
האמהות – שינוי עמוק בזהות שלך
כל אמא יודעת שהאמהות משנה כמעט הכול: את הגוף כמובן, את סדר היום, את מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית, ואפילו את הדרך שבה אנחנו תופסות את עצמנו. בהקשר לכך נטבע המושג מאטרסנס (matrescence), כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת.
מאטרסנס מתאר את תהליך ההפיכה לאם כשינוי הדרגתי, רגשי וגופני, שדומה להתבגרות שנייה, רק שהפעם סביב התפתחות הזהות האמהית. מאטרסנס משמש כדי להבהיר לנו שבתוך כל השינוי הענק הזה, טבעי להרגיש אובדן של האני הקודם, בלבול, או ריחוק מהסביבה. ולמעשה, יש מי שמאמינים שהמאטרסנס רלבנטי לא רק אחרי הלידה, אלא מלווה אותנו בכל שלבי האמהות, אפילו כשהילדים כבר בני 50. כי הרי אנחנו אף פעם לא מפסיקות להיות אמהות. אז קודם כל, דעי שהתחושות שלך משותפות לרבות וטובות, ואפילו יש להן שם!
ציפיות מול מציאות
לפני הלידה, נשים מוצאות את עצמן פעמים רבות מוקפות בעיקר במסרים על האושר הגדול של האמהות. על הלילות הלבנים, הבכי, ההורמונים, העייפות, והפער בין הציפיות למציאות, מדברים פחות. מתוך כך עלולה לצמוח תחושת כישלון או בדידות, שקשה להודות בה, במיוחד כשהסביבה מצפה לשמוע רק כמה זה מדהים להיות אמא.
ירידה במגע חברתי ותמיכה
ואם כל זה לא מספיק, אז גם המעגלים החברתיים הקודמים שלך, כמו עבודה, לימודים, או בילויים עם החבר'ה, נעלמים כמעט בבת אחת. במקומם מופיעה שגרה אינטנסיבית של טיפול בתינוק, לעיתים לבד ובמשך שעות ארוכות כל יום. בעולם המודרני, שבו כל משפחה מגדלת את ילדיה לבד בבית, חסרה לפעמים אותה קהילה טבעית שהייתה פעם, שכללה את השכנות, הדודות, ושאר הנשים סביבך, שיכלו לחלוק מנסיונן, להקשיב ולעזור.
עומס רגשי ופיזי
ההחלמה מהלידה, חוסר השינה, ההנקה, וכמובן האחריות לתינוק או תינוקת חדשים, שואבים ממך אנרגיה. כשאין לך זמן לעצמך, וגם אם יש אנשים סביבך, לא תמיד יש רצון או כוח לחלוק איתם את החוויות היומיומיות שלך, אפשר להרגיש לגמרי לבד.
שינוי בזוגיות
לא נשכח שגם הקשר הזוגי עובר טלטלה. כי הרי עם תינוק חדש בבית, יש פחות זמן ופחות אנרגיה לזוגיות, מה שמוביל לעיתים גם לפחות תקשורת. וכל זה בדיוק כשהכי צריך תמיכה הדדית. לפעמים זה מרגיש כאילו כל אחד עסוק בהישרדות משלו, והבדידות בתוך הזוגיות דווקא מועצמת.
איך זה נראה ביום-יום
- שיחות ווטסאפ שנגמרות ב“נרדמה עליי, נדבר מחר”.
- ימים שלמים מבוקר עד ערב בלי מבוגר נוסף בבית.
- תחושה שכולם חיים את החיים ואת בשידור חוזר: האכלה-חיתול-הרדמה.
- חלון השיחה הזוגי היחיד הוא כששניכם מותשים.
זה נורמלי לגמרי
- לבכות “בלי סיבה".
- להתגעגע לאני של לפני האמהות.
- לאהוב עד הירח ועדיין לפעמים להרגיש לבד.
שימי לב: אם העצב עמוק ונמשך, מומלץ לפנות לעזרה מקצועית.
אז למה אף אחד (ואחת) לא מדבר על בדידות לאחר לידה?
כי לרוב, התרבות המודרנית מספרת סיפור על אושר טהור, ולאו דווקא רק לגבי אמהות. כולנו מוקפים בחיוכים, בילויים, חופשות והצלחות באינסטגרם ובשאר הרשתות החברתיות, ילדים נקיים וחייכנים וזוגות רומנטיים. כי יש בלבול בין הכרת תודה על לידת תינוק בריא לבין היכולת לספר שקשה לי. וגם כי בדידות מובילה לפעמים לתחושות של בושה, שגורמות לנו לשתוק ולא לחלוק.
מה עושות?
קודם כל – מדברות על זה! גם אם זה לא קל, זו חוויה שמשותפת לרבות מאיתנו וחשוב שנחלוק אותה כמו את שאר חוויות החיים. ובנוסף, הנה 7 צעדים שלא לוקחים הרבה זמן, ויכולים לעזור להפיג קצת את הבדידות. לא חייבות ליישם את כולם בבת אחת, אפשר לבחור את מה שנראה לך הכי פשוט ומתאים עבורך.
צעדים קטנים שמחזקים תחושת חיבור ומפחיתים בדידות
1. שיחת בוקר עם עצמך
לפני שהכל מתחיל בבוקר, עצרי לרגע קצר של נשימה. אמרי לעצמך משפט חיזוק אחד, כמו:
“אני לא לבד – אלפי אמהות חשות כך בדיוק עכשיו”. ההכרה בשייכות הזו, אפילו מחשבתית, שוברת את תחושת הבידוד הפנימית.
2. חלון אור יומי
צאי מהבית לפחות פעם ביום, אפילו לסיבוב קצר עם העגלה או לישיבה על ספסל. החשיפה לאור יום ולאנשים ברחוב, גם בלי לדבר, יוצר תחושת שייכות אנושית אמיתית. הקולות של העיר, הציפורים או השכנים, מזכירים שאת חלק מהעולם.
3. שיחת 10 הדקות
קבעי לעצמך “עוגן תקשורת” יומי או דו-יומי עם אדם אחד שמקשיב באמת. זו יכולה להיות חברה, אחות, אמא טרייה כמוך או אפילו קו תמיכה רגשי. לא חובה לשתף הכל. מספיק משפט אחד כמו “היום קשה לי”. הרבה פעמים, ברגע שהמילים נאמרות, הלבד מתכווץ.
4. קבוצה קטנה “בלי מסכות”
נסי למצוא או ליצור קבוצה קטנה של אמהות בשכונה/בוואטסאפ, שבה אפשר לשתף גם את הצדדים הפחות מצולמים ונפלאים של ההורות. הבכי, הבדידות, העייפות. מסתבר שיש קצת אמת במשפט "צרת רבים חצי נחמה".
5. “מפגש 17 הדקות” עם בן/בת הזוג
הבדידות הכי כואבת לפעמים מתרחשת בתוך הזוגיות. הפעילו טיימר על 17 דקות, בלי טלפונים, בלי הסחות דעת. ושוחחו לפי שלושה סבבים קבועים: (א) מה היה טוב היום, (ב) מה היה קשה, (ג) בקשה אחת למחר. נעצר הטיימר? מסיימים, גם אם נמצאים “באמצע”. ככה קל לשמור על רוטינה.
6. Skin-to-Skin כשאת חשה מרוקנת רגשית
מגע עור-אל-עור עם התינוק או עם בן/בת הזוג מעלה רמות אוקסיטוצין (“הורמון החיבור”), משחרר מתח ומחזק את תחושת הקרבה הפיזית והרגשית. גם שלוש דקות כאלה ביום מחוללות שינוי משמעותי.
7. “גשר קטן לעולם”
בחרי פעולה אחת שמחזירה אותך לקהילה או לתחושת שייכות: לכתוב פוסט קטן, להגיב בקבוצת פייסבוק, להתנדב מרחוק, או אפילו להגיד “בוקר טוב” לשכנה בחדר המדרגות. מעשה קטן של חיבור אנושי יזכיר לך שאת חלק מסיפור גדול יותר.
לסיכום
את לא צריכה לעבור את זה לבד
בדידות אחרי לידה היא אמיתית ונפוצה, והיא לא סותרת את האהבה העצומה שלך לתינוק או לתינוקת שלך. היא לא סימן לחולשה. היא סימן שאת אנושית, שעברת שינוי גדול, ושאת מתאמצת להסתגל אליו. לפעמים כל מה שצריך זה מישהי אחת שמקשיבה באמת, שיחת טלפון בזמן הנכון, או מגע אחד שמחזיר נשימה.
השלב הזה עובר, גם אם כרגע הוא נראה אינסופי. לאט־לאט את תבני לעצמך שגרה, ביטחון, ומעגלי חיבור חדשים. עם עצמך, עם התינוק, ועם אחרים.
בכל זאת, אם את מרגישה שהבדידות כבר שואבת ממך יותר מדי, או שאת חשה עצב עמוק ומתמשך, חשוב מאוד לפנות לקבלת עזרה מקצועית.
